ביאור שטיינזלץ על כריתות ז׳

1 בת כהן שנישאת לישראל, ולכן אינה רשאית לאכול בתרומה, ואכלה בתרומה — משלמת את הקרן לכהן, ואם היה זה בשגגה אינה משלמת את החומש שמוסיף זר האוכל תרומה ויקרא כב, יד, שהרי אינה זרה ממש, משום שיכולה לחזור לכהונה אם ימות בעלה בלא בנים, ומיתתה, אם זנתה — בשריפה כבת כהן.

2 אבל בת כהן שניסת לאחד מן הפסולין לכהונה, ובכך נתחללה מן הכהונה — משלמת קרן וחומש, ומיתתה בחנק, כשאר בנות ישראל, אלו דברי ר' מאיר.

3 וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו, גם הנישאת לפסול — משלמת הקרן ואינה משלמת החומש, ומיתתה בשריפה, הואיל ולא היתה זרה מתחילתה. והיא שיטת ר' יהודה, בן מחלוקתו הקבוע של ר' מאיר, כפי שהסברנו לעיל לענין נתינה משמן המשחה על מלך, שצריך שיהא זר מתחילה ועד סוף.

4 אמר רב יוסף: מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה היא בנתינת שמן המשחה ובשינויי דשנינן ובאותם תירוצים שתירצנו והסברנו בענין זה, שלדעת ר' מאיר חייבים בכל שהוא, שהרי נאמרה בה לשון סיכה, ולדעת ר' יהודה בכזית, אבל נתינה דעלמא בכלל, וכגון האיסור לתת לבונה על מנחת החוטא ויקרא ה, יא — דברי הכל כזית.

5 א גופא דנים לגופו של דבר שהזכרנו. תני תנא קמיה שנה חוזר המשניות לפני ר' אלעזר: כל שישנו בסך, שאסור לסוך את עצמו או את אחרים — ישנו בבל ייסך, אסור לסוך אותו, וכל שאינו בסך, וכגון גוי, שלא חייב במצוות — אינו בבל ייסך. אמר ליה לו ר' אלעזר: שפיר קאמרת יפה אמרת, "על בשר אדם לא ייסך" כתיב נאמר שמות ל, לב, ומשמעו שאסור לסוך אותו, וקרי ביה וקוראים בו גם "לא יסיך", שהוא אסור לסוך אחרים, ומי שהוא בכלל "לא יסיך" הריהו בכלל "לא ייסך".

6 תני שנה רב חנניה קמיה לפני רבא: מנין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו בטנו, מנין שהוא חייב? שנאמר: "על בשר אדם לא ייסך" שם. אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רבא לרב אשי, מאי שנא מהא דתניא במה שונה הדבר מזו ששנויה בברייתא: כהן שסך בעצמו בשמן של תרומה, בן בתו של אותו כהן, שהוא ישראל, מתעגל מתמרח בו בשמן זה ואינו חושש לאיסור הנאה של זר מתרומה?

7 אמר ליה לו: התם שם לגבי תרומה, "ומתו בו כי יחללהו" ויקרא כב, ט כתיב נאמר, כיון דחלליה שחיללו הכהן, שהשתמש בו לצורכו — הא איתחיל הרי התחלל, נעשה חולין, ומותר לזר. אבל גבי אצל שמן המשחה כתיב נאמר: "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו" שם כא, יב, "שמן משחה" קרייה רחמנא קראה אותו התורה, ללמד דאף על גב דאיתא עליו לא איתחיל שאף על פי שהוא ישנו עליו, לאחר שנמשח, לא התחלל, אלא עדיין הוא בקדושתו.

8 ב שנינו במשנה: על אלו חייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, ועל לא הודע ספק חטאת שלהם אשם תלוי. ובהמשך לכך קתני הוא שונה: חוץ ממטמא מקדש וקדשיו. ושואלים: ממאי מפיק ליה ממה הוא מוציא אותו? והלא גם מטמא מקדש וקדשיו חייב כרת וחטאת! ומשיבים: הכי קתני כך הוא שונה: חוץ ממטמא מקדש וקדשיו שאין מביא אשם תלוי על ספקו.

9 ושואלים, וניתני נמי וישנה גם כן: חוץ ממי שעבר עליו יום הכיפורים, שגם הוא אין מביא אשם תלוי על הספק! אמר ריש לקיש: כי קתני כאשר הוא שונה במשנה את הפטורים מאשם תלוי הרי זה היכא דאיתיה במקום שישנו חטאת, ספק חטא שצריך כפרה, ורחמנא פטריה והתורה פטרה אותו מלהביא אשם תלוי. אבל מי שעבר עליו יום הכיפורים ליתיה אין בו חטאת, ספק חטא שצריך כפרה, דקא כפר ליה שהרי כיפר לו יום הכיפורים.

10 ר' יוחנן אמר: מדובר במשנה במבעט, דקאמר שאומר: אין יום הכפורים מכפר, ובמקרה זה אין יום הכיפורים מכפר עליו, דאי הדר ביה בתר שאם חוזר בו אחר יום הכיפורים, בעי לאיתויי צריך להביא אשם תלוי. ומעירים: וריש לקיש, שלא הסביר כן, סבר סבור: מבעט נמי גם כן מכפר עליה עליו יום הכיפורים.

11 ומעירים: ובפלוגתא ודבר שנוי במחלוקת של אמוראים כמה דורות לאחר מכן: האומר "לא יתכפר לי חטאתי", החטאת שמקריבים עבורי, אביי אמר: חטאת זו אינה מכפרת, רבא אמר: מכפרת. ומסבירים, היכא במקום שאמר: לא תיקרב, איני רוצה שתקרב — דכולי עלמא לא פליגי דלא הכל אינם חלוקים שאינה מכפרת, דכתיב שהרי זה נאמר: "יקריב אותו לרצנו" שם א, ג, וקרבן שקרב שלא לרצונו ודאי אינו מועיל. אלא כי פליגי כאשר הם חלוקים הרי זה שאמר: תיקרב החטאת ולא תכפר, אביי אמר: אין מכפרת, דהא שהרי אמר לא תכפר. רבא אמר: מכפרת, שכיון שאמר תיקרב, ולכך אינו מתנגד — כפרה ממילא אתי מאליה באה.

12 ומעירים: והדר ביה וחזר בו רבא מדבריו, שהאומר "לא תכפר עלי חטאתי" — מכפרת. כדתניא כמו ששנויה בברייתא: יכול יהא יום הכיפורים מכפר בין על השבין מן העבירות שבידם ובין על שאין שבין? ולכאורה דין, סברה הגיונית הוא, ומה חטאת ואשם מכפרין ויום הכפורים מכפר, מה חטאת ואשם אין מכפרין אלא על השבין — אף יום הכפורים אין מכפר אלא על השבין! ויש לדחות:

13 לא, אם אמרת בחטאת ואשם שאין מכפרין על המזיד כשוגג, תאמר ביום הכפורים שמרובה כפרתו, שמכפר על המזיד כשוגג? והואיל ומכפר על המזיד כשוגג, אולי הוא מכפר גם על שבין וגם על שאין שבין! לכך תלמוד לומר: "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא" ויקרא כג, כז, ולשון "אך" חלק, מכפר הוא לשבים, ואינו מכפר לשאינם שבים.

14 ושואלים: מאי מה פירוש "שבין" ו"שאין שבין"? אלימא אם תאמר ש"שבין" הוא אלה שחטאו בשוגג, "לא שבין" — אלה שחטאו במזיד, הא קתני הרי הוא שונה: לא אם אמרת בחטאת ואשם שאין מכפרים על המזיד כשוגג. ומכאן שעניינים שונים הם!

15 אלא תאמר ש"שבין" הוא מי שעומד בתשובתו מתחילה ועד סוף, ו"אין שבין" הוא כי הא כמו זו של עולא שאמר בשם ר' יוחנן: אכל חלב בשוגג והפריש קרבן חטאת, וקודם שהקריבו נשתמד המיר דתו ואחר כך חזר בו בתשובה — הואיל ונדחה הקרבן בשעה שנשתמד ידחה. והציעה הברייתא כי הוא הדין למי שנשתמד ועבר עליו יום הכיפורים, שלמרות שחזר בו — לא יכפר עליו יום הכיפורים הבא.

16 הבנה זו יש לדחות, שכן גם לגבי חטאת, נהי דאידחי אם אמנם נדחה הקרבן מן המזבח, ולכן שוב אינו ראוי להקרבה, כמו אם נפל בו מום ונרפא, הלוא גברא בר האיש בן כפרה הוא, והרי יכול להביא חטאת נוספת ויתכפר לו! אלא יש לפרש כי "שבין" כוונתו — שאמר: "יכפר עלי חטאתי", "שאין שבין" — שאמר: "לא תכפר, עלי חטאתי". שמע מינה למד מכאן מן הברייתא שחטאת אינה מכפרת על האומר: "לא תכפר עלי חטאתי", והוא שלא כדברי רבא מתחילה. אלא בוודאי חזר בו.

17 ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה בין ברייתא זו, ששנינו בה שיום הכיפורים אינו מכפר אלא לשבים, למה ששנינו בברייתא אחרת: יכול לא יהא יום הכפורים מכפר אלא על מי שנתענה בו ולא עשה בו מלאכה, וקראו מקרא קודש, אבל מי שלא נתענה בו, ועשה בו מלאכה, ולא קראו מקרא קודש, יכול לא יהא יום כיפורים מכפר? תלמוד לומר: "י ום הכפורים הוא" ויקרא כג, כז, מכל מקום הוא מכפר. ומעירים: ותרוייהו והרי שתיהן, שתי הברייתות, סתם סיפרא הוא, ששתיהן שנויות בספרא מדרש ההלכה לספר ויקרא בסתם, וסתם ספרא ר' יהודה. ואם כן קשיין אהדדי קשות הן זו על זו!

18 אמר אביי, לא קשיא אין זה קשה: הא זו ששנינו בה שיום הכיפורים מכפר רק על השבים — דברי רבי היא אליבא לפי שיטת ר' יהודה, הא זו ששנינו בה שיום הכיפורים מכפר בכל אופן — דברי רבי אליבא דידיה לפי שיטתו שלו, דתניא ששנויה ברייתא, רבי אומר: כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה — יום הכפורים מכפר,

19 חוץ מפורק עול מצוות ממנו, ומגלה פנים בתורה, שנוהג בה בחוצפה וזלזול, ומפר ברית בשר מילה, שאם עשה תשובה — יום הכפורים מכפר, ואם לאו — אין יום הכפורים מכפר. ואם כן, לפי שיטת רבי יום הכיפורים מכפר גם על שאינם שבים.

20 רבא אמר: הא והא רבי אליבא דנפשיה זו וזו דברי רבי לפי שיטת עצמו, ומודה רבי בעבירות של יום הכפורים גופיה עצמו, כגון שאכל או עשה מלאכה ביום הכיפורים — שלא מכפר הכיפורים אלא לשבים. דאי לא תימא הכי שאם אינך אומר כך, כרת של יום הכפורים לשיטת רבי, כיון שבכל שעתא ושעתא שעה ושעה יום הכיפורים מכפר, היכי משכחת לה איך אתה מוצא אותו שיהיה חייב כרת על כך? אלא מדובר במי שאינו שב מעבירות אלו ביום הכיפורים.

21 ודוחים: ומאי קושיא ומה הקושיה בדבר? דילמא דעבד עבידתא כולי ליליא שמא חייב כרת במקרה שעשה מלאכה כל הלילה ובהדי עמוד השחר מית מת, דלא הוה יממא דלכפר ליה שלא היה יום שיכפר לו, ואין כפרה אלא ביום עצמו שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם" ויקרא טז, ל! ומשיבים: תינח כרת דליליא נניח כרת שעבר עליו בלילה, כרת דיממא של היום היכי משכחת לה איך אתה מוצא אותו? והרי בכל שעה הוא מתכפר! אלא מכאן שעל עבירות של יום הכיפורים עצמו אינו מכפר.

22 ודוחים: ומאי קושיא ומה הקושיה בזה? דילמא בהדי דקאכל נהמא חנקתיה אומצא שמא ייתכן הדבר אם בזמן שאכל לחם חנקתו אומצת הבשר שאכל עמו ומת, דלא הוה ליה שהות ביממא דלכפר ליה שלא היתה לו שהות ביום שיכפר. אי נמי דעבד עבידתיה או גם כן שעשה מלאכתו סמוך לשקיעת החמה, בסוף היום, ולא הספיק להתכפר. אי נמי או גם כן, בהדי דעביד עבידתיה פסקיה מרא לשקיה ומית בזמן שעשה מלאכתו חתך המעדר שעבד בו את שוקו ומת, דלא הוה ליה שהות ביממא דלכפר ליה שלא היתה לו שהות ביום שיכפר לו.

23 ג שנינו במשנה וחכמים אומרים: אף המגדף, שנאמר בקרבן החטאת: "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה" במדבר טו, כט, יצא מגדף שאינו עושה מעשה. ושואלים: מאי מהו אף המגדף שאין בו מעשה, כלפי מה מתייחסים הדברים?

24 ומסבירים: רבנן חכמים שמעו לר' עקיבא דתני שהוא שונה במשנתנו ברשימת הכריתות שמביאים על שגגתן חטאת בעל אוב, ולא תני שונה ידעוני, ואמרו ליה לו: מאי שנא במה שונה ידעוני שלא מייתי מביא קרבן — משום דלית ביה שאין בו מעשה, והלא מגדף ששנינו במשנה שמביא עליו קרבן, נמי לית ביה גם כן אין בו מעשה!

25 ובענין זה מביאים, תנו רבנן שנו חכמים: מגדף מביא קרבן חטאת על שגגתו, הואיל ונאמר בו כרת, דברי ר' עקיבא, ואומר: "ונשא חטאו" ויקרא כד, טו. ושואלים: וכללא וכלל הוא, שכל היכא דכתיב ביה מקום שכתוב בו כרת מייתי מביא קרבן? והא והרי פסח ומילה דכתיב בהו שנאמר בהם כרת, ולא מייתי ואינו מביא קרבן!

26 ומשיבים, הכי קאמר כך הוא אומר: מגדף מביא קרבן הואיל ובא בו דין כרת במקום קרבן, שאותה פרשה עוסקת בדין החטאת ראה במדבר טו, כז—לא, דברי ר' עקיבא; קסבר סבור הוא: מיגו דבעי מכתב כרת בעלמא מתוך שהיה צריך לכתוב כרת בסתם, וכתיב וכתוב בו כרת במקום קרבן, שמע מינה למד מכאן כי הוא מייתי מביא קרבן על שגגתו.

27 ומה שנאמר, ואומר: "חטאו ישא" במדבר ט, יג — אתא לרבנן בא לדברי חכמים הסבורים שאינו מביא קרבן, והכי קאמר וכך אומר ר' עקיבא לרבנן לחכמים: אמריתו אומרים אתם מגדף לית ביה אין בו מעשה, שהרי מהו מגדף — מברך מקלל את השם. אלא כרת דכתיב שנאמר בו "את ה' הוא מגדף ונכרתה" שם טו, ל למאי אתא למה בא אם לא כדי לחייבו בקרבן?

28 אמרי ליה אמרו לו: ליתן כרת למקלל, ללמד שמה שנאמר בספר ויקרא כד, טו: "איש כי יקלל ונשא חטאו", עניינו כרת, והוצרכנו לכך כדי ללמוד ממנו בגזירה שווה כרת למי שהיה צריך לעשות פסח שני ולא עשאו, דכתיב שנאמר במקלל: "חטאו ישא האיש ההוא" " ונשא חטאו", וכתיב ונאמר במי שלא עשה גם פסח שני: "חטאו ישא" במדבר ט, יג, מה להלן במקלל, "ונשא חטאו" הוא כרת — אף כאן בפסח שני, "חטאו ישא" — כרת.

29 ובענין מגדף תנו רבנן שנו חכמים: מה שנאמר "את ה' הוא מגדף" שם טו, ל, יש להבינו כאילו נאמר "מגרף", איסי בן יהודה אומר, כאדם האומר לחבירו: גירפתה קינחת הקערה וחיסרתה, פגעת בקערה עצמה; קסבר סבור הוא: מגדף מברך את השם הוא.

30 ר' אלעזר בן עזריה אומר, כאדם האומר לחבירו גירפתה הקערה הוצאתה ממנה הכל, ולא חיסרתה; קסבר סבור הוא: מגדף היינו הריהו עובד עבודה זרה, אבל אינו פושט ידו בשם ה'.

31 וכן תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: "את ה' הוא מגדף", רבי אלעזר בן עזריה אומר: בעובד עבודה זרה הכתוב מדבר, וחכמים אומרים: לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך השם.

32 א משנה יש נשים מביאות קרבן יולדת, וחטאת העוף שבו נאכל על ידי הכהנים, ויש מביאות קרבן ואינו נאכל, ויש שאינם מביאות כלל.

33 ומפרטים, אלו מביאות קרבן ונאכל: המפלת ולד שצורתו כמין בהמה, חיה או עוף, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אינה מביאה קרבן עד שיהא בו מצורת אדם.

34 המפלת כמין סנדל, שאין לו צורה, או שיליא שהעובר מצוי בה, או שפיר עובר מרוקם, שניכרת בו צורת ולד, וכן ולד היוצא מחותך, וכן שפחה כנענית של ישראל שהפילה, מביאה קרבן ונאכל.

35 ואלו מביאות קרבן ואינן נאכלות: המפלת ואין איש יודע מה הפילה, ושתי נשים שהפילו באותו מקום, אחת הפילה ולד ממין פטור מקרבן, ואחת ממין חובה, ואין ידוע מה הפילה כל אחת — צריכה כל אחת מהן להביא קרבן יולדת, שמא היא החייבת, והחטאת אינה נאכלת. אמר ר' יוסי: אימתי? בזמן שהלכו זה למזרח וזה למערב, וכל אחת מהן באה בנפרד להקריב את קרבנה. אבל אם היו שתיהן עומדות יחד — שתיהן מביאות קרבן חטאת אחד עבור שתיהן, והוא נאכל.

36 אלו שאין מביאות קרבן, מפני שמה שהפילו אינו קרוי ולד: המפלת שפיר שהיה מלא מים, או מלא דם מלא גנינים גוונים שונים, וכן המפלת כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים, וכן המפלת יום ארבעים להריונה, וכן יוצא דופן, שנולד על ידי ניתוח ולא בלידה רגילה. ר' שמעון היה מחייב ביוצא דופן קרבן לידה.

37 ב גמרא ומבררים: שפחה שילדה מנלן מנין לנו שהיא מביאה קרבן יולדת? דתנו רבנן ששנו חכמים: נאמר בפרשת היולדת "דבר אל בני ישראל" ויקרא יב, ב, אין לי אלא בני ישראל, גיורת ושפחה כנענית מנין? תלמוד לומר: "אשה כי תזריע" שם, כל אשה.

38 ושואלים: מאי מה הוא "וכן שפחה"? לשם מה הדגשה זו? ומסבירים, סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: כי אמרינן כאשר אומרים אנו כל מצו‍ת שהאשה חייבת בה עבד כנעני חייב בה, וכן שפחה — הני מילי דברים אלה אמורים בדבר ששוה בין איש ובין אשה. אבל קרבן יולדת, כיון שבנשים איתא ישנו באנשים ליתא איננו, אימא אמור שלא תחייב תתחייב בו שפחה, אהכי תנא משום כך שנה במשנתנו: "וכן שפחה".

39 ג שנינו במשנה אלו מביאין קרבן, ובהמשך שנינו כי לדעת ר' יוסי שתי נשים שהפילו, אחת ממין פטור ואחת ממין חובה, אם היו שתיהן לפנינו — מביאות קרבן ונאכל. ושואלים: מאי עבדין מה הן עושות? מייתין תרוייהו חד מביאות שתיהן כאחד קרבן ודאי לעולה, וחטאת עוף מספק, ומתני ומתנות שאם זו חייבת בחטאת הרי היא שלה, ואם לא הריהי של האחרת.

40 ושואלים: ומי אית ליה והאם יש לו לר' יוסי תנאה פתרון של תנאי בחטאת? והתנן והרי שנינו במשנה שתי נשים שאחת מהן אכלה בשוגג חתיכת חלב, וחייבת חטאת, ואינן יודעות מי מהן, ר' שמעון אומר: מביאות שניהן חטאת אחת, ר' יוסי אומר: אין שניהן מביאות חטאת אחת. אלמא מכאן שלר' יוסי לית ליה תנאה אין לו תנאי!

41 אמר רבא: מודה ר' יוסי במחוסר כפרה, כגון בקרבן יולדת, שעושים בו תנאי. וכן כי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן: מודה ר' יוסי במחוסר כפרה.

42 מאי טעמא מה טעם הדבר? התם בעי גברא שם, בחטאת הבאה על חטא, צריך האיש ידיעה ודאית שחטא כדי להביא קרבן, דכתיב שנאמר: "או הודע אליו חטאתו" שם ד, כח, הילכך לא מתיין ומתני משום כך אינן מביאות ומתנות, אבל הכא כי מתיין כאן כאשר מביאות הנשים קרבן — הרי זה רק כדי לאישתרויי להיות מותרות באכילת קדשים.

43 ודבר זה מפורש בדברי ר' יוסי כדתני סיפא דההיא כמו ששנה בסופה של אותה משנה: ר' יוסי אומר: כל חטאת שהיא באה על חטא — אין שתים מביאות אותה, משמע שחטאת שאינה באה על חטא — מביאות.

44 ד שנינו במשנה: אלו שאין מביאות וכו', ר' שמעון מחייב ביוצא דופן. ושואלים: מאי טעמא מה טעמו של ר' שמעון? אמר ריש לקיש, אמר קרא המקרא: "ואם נקבה תלד" ויקרא יב, ה, ויכול היה לכתוב "ואם נקבה", שהרי ביולדת מדובר שם, אלא לרבות לידה אחרת, מאי מה היא — יוצא דופן.

45 ושואלים: ורבנן מאי טעמא וחכמים, הפוטרים ביוצא דופן, מה טעמם? אמר ר' מני בר פטיש: נאמר "אשה כי תזריע וילדה" שם כ — עד שתלד ממקום שמזרעת מתעברת, ואם הלידה היא ממקום אחר, כגון מדופן הרחם — אין זו נחשבת לידה.

46 ה משנה אשה שילדה בת, מונה ארבעה עשר ימי טומאה, וששים וששה ימי טהרה שדם שהיא רואה אז אינו מטמא כדם הנדה, וביום השמונים ואחד מביאה קרבנה שם יב, א—ח, וכל נפל שתפיל בתוך שמונים הימים אינו מחייב אותה בקרבן נוסף. ונחלקו בדין המפלת לאור ליל היום השמונים ואחד לאחר לידתה, שבית שמאי פוטרין מן הקרבן, ובית הלל מחייבין.

47 אמרו בית הלל לבית שמאי: מאי שנא במה שונה אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד, שאם הפילה בו חייבת קרבן נפרד? אם שיוה לו לטומאה, שדמה טמא בליל שמונים ואחד כמו ביומו, לא ישוה לו לקרבן?

48 אמרו להם בית שמאי: לא, אם אמרתם במפלת יום שמונים ואחד, שחייבת בקרבן נוסף, שכן כבר יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן, תאמר במפלת לאור שמונים ואחד, שבשעה שהפילה עדיין לא יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן? שהרי אין מקריבים קרבן בלילה.

49 אמרו להן בית הלל: והלא המפלת יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת תוכיח, שלא יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן, שאין מקריבים קרבנות יחיד בשבת, וגם אתם מודים שחייבת קרבן נוסף אם הפילה בשבת זו!

50 אמרו להן בית שמאי: לא, אם אמרתם יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת, שאף על פי שאינו ראוי לקרבן יחיד, מכל מקום ראוי לקרבן ציבור, שמקריבים בשבת קרבנות ציבור שזמנם קבוע, תאמר במפלת לאור שמונים יום ואחד, שאין הלילה ראוי כלל להקרבה, לא לקרבן יחיד ולא לקרבן ציבור?

51 והדמים שמטמאים בליל שמונים ואחד אינן מוכיחים לחייב קרבן אם תפיל אז, שהרי המפלת בתוך מלאת שמונים הימים — דמיה טמאים כדין יולדת, ומכל מקום פטורה מן הקרבן.